פסק-דין בתיק ע"פ 3116/13

השופט צ' זילברטל:

           שני ערעורים על גזרי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.3.2013 (ת"פ 11642-12-12; כב' השופט א' שיף, סג"נ), וביום 15.4.203 (ת"פ 11776-12-12; כב' השופטת ח' הורוביץ), במסגרתם הושתו על המערערים 40 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשי מאסר בפועל, קנס של 15,000 ש"ח שישולם תוך שלושה חודשים מיום מתן גזרי הדין או שלושה חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לחברת הביטוח (היא המשיבה 2 בע"פ 3116/13) בסך 40,000 ש"ח שישולם תוך שנה מיום מתן גזר הדין.

רקע

1.        המערערים הורשעו, על יסוד הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ושל הצתה (לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין). יצוין כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעניין העונש.

           על פי המתואר בכתבי האישום המתוקנים, המערער בע"פ 3796/13, מורסי קזאמל (להלן: מורסי), פנה למערער בע"פ 3116/13, ויאם קבלאן (להלן: ויאם; וביחד: המערערים), וקשר עמו קשר להצית אוטובוס השייך לחברת תיור וסיור הגליל (להלן: חברת האוטובוסים). בהמשך לקשר ולשם קידומו, נפגשו המערערים ביום 24.10.2013 בשעה 22:30, באזור כיכר בית הספר התיכון בכפר בית ג'אן, שבסמוך לה חנה האוטובוס. מורסי מסר לוויאם דלק, וויאם שפך את הדלק על האוטובוס והעלה בו אש באמצעות גפרורים. כתוצאה מההצתה נשרף כליל האוטובוס ששוויו כ-200,000 ש"ח.

גזרי הדין של בית המשפט המחוזי

2.        ביום 14.3.2013 ניתן גזר הדין בעניינו של ויאם. במסגרת גזר הדין, שקל בית משפט קמא את אופייה החמור של עבירת ההצתה, את התכנון המוקדם שקדם להצתה, את חלקו המרכזי של ויאם במעשים, ואת הנזק הרב שנגרם כתוצאה מהעבירה. כמו כן ציין בית המשפט, כי מדובר בנאשם בגיר אשר הבין את הפסול שבמעשיו ואת משמעותם. לצד האמור, התייחס בית המשפט גם לנסיבותיו האישיות של ויאם, בכללן - גילו הצעיר, העובדה שככל הנראה מורסי הוא שיזם את ביצוע העבירה, נכונות משפחתו לטפל בו בתום ריצוי העונש בצירוף העובדה שוויאם לא סיגל לעצמו דפוסים עבריינים. כמו כן, בית המשפט ציין כי במקרה דנן האוטובוס חנה בחניון, כשלידו לא חנו כלי רכב נוספים, להבדיל מהצתת נכסים הסמוכים לנכסים אחרים היוצרת סיכון גדול יותר. על יסוד האמור גזר בית המשפט את עונשו של ויאם כפי שפורט לעיל. בית המשפט הורה כי הפיצוי ישולם לחברת הביטוח שביטחה את האוטובוס (המשיבה 2 בע"פ 3116/13), כנראה נוכח דברי ב"כ התביעה לפיהם חברת האוטובוסים קיבלה תגמולי ביטוח מהמבטחת.

3.        ביום 15.4.2013 ניתן גזר הדין בענייני של מורסי. בית המשפט דחה את טענת מורסי כי אדם אחר הוא שיזם והזמין את ההצתה (להלן: מזמין ההצתה) וכי עובדת אי העמדתו לדין היא בגדר אפליה פסולה. נקבע כי רשויות החוק פעלו בסבירות וההחלטה כי לא נמצאו די ראיות להעמיד את האדם האחר לדין התקבלה באופן ראוי. בית המשפט עמד על חומרתה של העבירה שבוצעה ולצד זאת עמד בית המשפט גם על נסיבותיו האישיות של מורסי, ובכללן - משפחתו הנורמטיבית, משך הזמן שעבר מאז ריצוי עונשו הקודם, הודאתו והבעת החרטה על מעשיו. בית המשפט קבע עוד, כי חלקו של מורסי אינו קטן יותר מחלקו של ויאם. משכך, אימץ בית המשפט את הקביעות בעניינו של ויאם בכל הנוגע לרף הענישה וגזר על מורסי עונש זהה.

           להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן גזר הדין, ביקש מורסי לדחות את מועד תשלום הקנס עד לאחר שחרורו ממאסר היות ואין בידו לשלמו בעודו אסיר. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו בקבעו כי: "הקנס שהוטל על הנאשם לרבות מועד תשלומו ניתן בהתאמה לגזר הדין שהוטל על שותפו. דינו של הנאשם ונסיבותיו אינן שונות מאלו של שותפו. לפיכך, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה".

           שני הערעורים שבפנינו, שהדיון בהם אוחד, נסבו על עונשם של המערערים, שהחלו בינתיים בריצוי מאסרם.

טענות המערערים

4.        לטענת ויאם, בית משפט קמא שגה בקבעו כי מתחם הענישה בגין העבירות שיוחסו לו נע בין שנת מאסר לבין 30 חודשי מאסר בפועל. לשיטתו, בחינת הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות, שעה שמדובר בהצתה של רכב במקום מרוחק שלא בנוכחות אנשים, מצביעה על כך שמתחם הענישה נע בין עונשי מאסר מותנים לבין 18 חודשי מאסר בפועל. עוד נטען כי אף אם יימצא שמתחם הענישה ראוי, העונש שהושת עליו נוטה לחומרה. לטענת ויאם, בית המשפט השית עליו עונש ברף העליון ולא העניק די משקל לשיקולים רבים בעניינו, בין היתר לתסקיר המבטא את התרשמות שירות המבחן שהוא "בר שיקום", הודאתו וקבלת אחריות על המעשים, גילו הצעיר, עדויות האופי שהובאו בפני בית משפט קמא מהן ניתן ללמוד כי מוצאו ממשפחה נורמטיבית שנרתמה למלאכת שיקומו, וכי מדובר במאסרו הראשון.

           עוד נטען, כי החיובים בגין הקנס והפיצויים, הושתו עליו שלא כדין וממילא אינם מידתיים. לעניין זה נטען כי על פי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין, לא ניתן לחייב בתשלום פיצויים לחברת הביטוח, שכן פיצוי יכול להינתן אך ורק לאדם שניזוק מביצוע העבירה. בנוסף נטען, כי נוכח העונש שהושת עליו לא היה מקום לחייבו בפיצויים, קל וחומר שלא בסכום כה גבוה. לטענת ויאם, לא היה מקום למצות עימו את הדין במסגרת ההליך הפלילי ונוכח הרשעתו בתיק זה פתוחה בפני חברת הביטוח ובעלי האוטובוס האפשרות להגיש כנגדו תביעה אזרחית בגין נזקים כספיים כאלה או אחרים.

5.        עיקר טענותיו של מורסי בערעורו הן כדלקמן: ראשית, נטען כי, עונש המאסר שהוטל עליו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. נטען כי המתחם מחמיר יתר על מידה, ובית המשפט הטיל לא אחת עונשים קלים משנת מאסר על מבצעי עבירות הצתה בנסיבות חמורות לא פחות. בנוסף לכך, נטען כי מתחם הענישה בעניינו היה צריך להיות נמוך ממתחם הענישה שנקבע בעניינו של ויאם, וזאת בהתאם לעקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין. שכן, חלקו היה בעיקר תיווך בין מזמין ההצתה לבין ויאם שהצית את האוטובוס. שנית, נטען כי בית המשפט החמיר יתר על המידה בקביעת עונשו של מורסי בתוך מתחם הענישה, בין היתר נוכח ההודאה במשטרה, שיתוף הפעולה בחקירה, נכונותו להפליל את מזמין ההצתה וכן העובדה כי מורסי לא יזם את ביצוע העבירה, אלא אך תיווך בין המזמין לבין המצית בפועל. עוד נטען, כי היה מקום ליתן משקל ממשי לנסיבותיו האישיות, ובכללן, היותו צעיר כבן 26, שהעבירה האחרונה אותה ביצע הייתה בשנת 2004, וכי מדובר באדם שהתארס וניהל אורח חיים נורמטיבי והמעצר שיבש לחלוטין את מסלול חייו. בנוסף לכך, לשיטת מורסי, בעת קביעת עונשו היה מקום להתחשב במחדלי החקירה אשר מנעו את העמדתו לדין של מזמין ההצתה. שלישית, נטען כי בנסיבות בהן הוטל על מורסי עונש מאסר משמעותי ובשים לב למצבו הכלכלי הקשה, לא היה מקום להטיל עליו קנס, לא כל שכן קנס כה משמעותי, שכן ברור כי תוצאת הטלת הקנס במקרה דנא תהיה ריצוי תקופת מאסר נוספת. עוד נטען, כי לא היה מקום לקבוע כי הקנס ישולם תוך שלושה חודשים מקום שברור שאין בידי מורסי בעודו אסיר כל אפשרות לגייס את סכום הקנס. בהקשר זה נטען כי ראוי במישור העקרוני לקבוע, כי בהיעדר נימוקים מיוחדים, ישולם קנס שמוטל על אסיר נעדר יכולת כלכלית לאחר השחרור ממאסר. בנוסף נטען, כי בית משפט קמא שגה בקבעו מאסר חלף תשלום הקנס זאת לרקע מצבו הכלכלי הקשה. לחלופין נטען כי היה מקום להעמיד את המאסר שעליו לרצות חלף תשלום הקנס באופן שירוצה יום מאסר חלף אי תשלום של 300 ש"ח מתוך הקנס (כלומר 50 ימי מאסר חלף הקנס בסך 15,000 ש"ח, ולא שלושה חודשי מאסר, כפי שנפסק).

תגובת המדינה

6.        בדיון שנערך לפנינו, טענה באת-כוח המדינה, עו"ד חגית גלוסקא, כי יש להשאיר את העונש על כנו. אשר לטענותיו של מורסי כי חלקו קטן יותר, טענה המדינה כי המעשה נעשה ביוזמתו והוא זה שסיפק את הדלק. בנוסף, המדינה הדגישה את עברם הפלילי של המערערים ואת העובדה ששירות המבחן לא המליץ על הקלה בעונשם. המדינה סבורה כי הקנס והפיצויים הם מידתיים ביחס לנזק שנגרם בעקבות ההצתה. אשר לטענות ויאם הנוגעות לתשלום פיצויים לחברת הביטוח (ולא לחברת האוטובוסים), המדינה הסכימה כי הפיצוי צריך להינתן רק למי שניזוק, דהיינו לחברת האוטובוסים, בעלת הרכב שהוצת. אשר לטענות מורסי לעניין הקנס, השיבה המדינה כי ככל שישנו קושי כלכלי לשלמו, יש לפנות למרכז לגביית קנסות אשר יבחן האם ניתן לפרוס את התשלום או לדחותו.

דיון והכרעה

7.        הערעורים שלפנינו מעלים מספר שאלות מרכזיות: השאלה הראשונה, האם מתחם הענישה שנקבע הולם, ובהנחה ויימצא כי המתחם ראוי, האם גזרי הדין נוטים לחומרה בעניינם של המערערים במידה כזו שיש להתערב בהם; השאלה השנייה, האם ניתן לחייב אדם שהורשע בתשלום פיצויים לחברת ביטוח מקום שקורבן העבירה היה מבוטח וקיבל לידיו תגמולי ביטוח (לעניין זה יצוין כי לא הוכח שאכן כך היה בפועל במקרה דנא, ונראה שקיימת מחלוקת בין חברת האוטובוסים לבין חברת הביטוח, שדינה להתברר במקום אחר ושאינה רלוונטית לפסק דין זה), והאם ניתן לפסוק פיצויים כאשר פתוח בפני הנפגע מסלול של תביעה אזרחית; והשאלה השלישית, האם נכון לחייב אדם שהורשע בתשלום קנס בעודו מרצה עונש מאסר בשעה שלטענתו הוא נעדר יכולת כלכלית לשלמו. אדון בהן לפי סדרן:

8.        בראשית הדברים יש להזכיר כי הלכה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 8 (3.7.2006)). סבורני, כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים, כשלעצמם, התערבות של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המערערים.